תורה מן השמים: שאלה של ראיות או של נאמנות?

איזה תפקיד ממלאות ראיות באמונה שהתורה היא התגלות אלוהית?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

123rf

יש המאמינים כי אלוהים חיבר את התורה משום שאמונה זו נאכפה באמצעות סנקציות נגד מי שהצהיר על ספק בה. אחרים עשויים להאמין בתורה מן השמים בכל הלב וללא מחשבה שנייה. גם אני מאמין בתורה מן השמים; אבל, תחת לחץ של חקירה כנה, אני רוצה לדעת מדוע אני מאמין בתורה מן השמים. אני גם רוצה לדעת מה נובע מהטענה שהתורה היא מן השמים. עם מחשבות אלה, הרשו לי לעסוק מעט בהשערות מדוע אנשים כמוני מאמינים במקורה האלוהי של התורה. מדוע מישהו צריך לנקוט בעמדה שהתורה היא מן השמים?

שום הוכחה לא יכולה לקבוע מסקנה שכזו. לא יכול להתרחש דבר שיוביל למסקנה הבלתי נמנעת לפיה "רק אלוהים היה יכול לחבר את הספר הזה." אולי אפשר להחליט שאלוהים חיבר את הספר הזה מכיוון "שיהודים חיו חיי קודש בניסיון למלא אחר הוראותיו", או "שיהודים שרדו כנגד כל הסיכויים." קו ההיגיון הזה, במקרה הטוב, יכול להוביל למסקנה שיש בספר חוכמה, או שהוא למעשה מטיף לקדושה, אולי אפילו שיש בו כנראה חוכמה על-טבעית, אבל אין בהיגיון זה וודאות של ממש לגבי שאלת המחבר. ראיות מסוג זה אינן מגיעות ל"אני מאמין באמונה שלמה שאלוהים נתן את התורה."

אולי אפשר להחליט שאלוהים חיבר את הספר הזה מכיוון שאנו סומכים על הרבנים והחכמים של כל דור ודור במשך אלפי השנים שאמרו זאת. אנו אכן עושים זאת, וזה עשוי להסביר מדוע אנו טוענים שהתורה באה מאלוהים. בדרך כלל איננו שואלים כיצד הם גילו שאלוהים כתב את התורה. אילו ראיות שכנעו אותם?

מחברים יהודים מימי הביניים טוענים כי המסורת הרציפה של זיכרון אירועי סיני, שעברה מדור לדור, משמשת כעדות הגיונית למקור החיבור האלוהי של התורה. עם זאת, אנו לא חווים את המסורת הרציפה שחוזרת אחורה עד סיני, אלא רק את מספר הדורות האחרונים של חכמים הטוענים כי המחבר של התורה הוא אלוהים. לומר שיש לנו אמונה במסורת הרציפה פירושו שאין לנו הוכחות.

מכיוון שאינני יודע על שום דרך "רציונלית" קוהרנטית להסביר מדוע חלקנו מאמינים בתורה מן השמים, אז אולי אנו מחזיקים באמונה הזו מתוך התאמה לציפיות של הקהילה שלנו. אולי אנו זוכים לאישור של אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כנים וטובים ששייכים לקהילה שלנו, וגם את האישור המדומיין של אבותינו, שסיכנו את חייהם להעביר את התורה לדורות הבאים שלהם, לנו. החזקה באמונה זו מקבלת אישור בחוגים היהודיים המסורתיים. החזקה באמונה זו הופכת את ההלכה למובנת. אנו, שאוהבים יהודים שומרי מצוות, יהדות מסורתית והלכה, מרגישים מתוגמלים בהחזקתנו באמונה זו. אי החזקה באמונה זו זוכה למורת רוח בחוגים היהודיים המסורתיים. תוצאות טובות רבות נובעות מהידיעה, או מהאמונה, או מהטענה שאלוהים נתן את התורה, כגון אמון בכשרות האוכל שלנו, הזמנתנו להיות שליחי ציבור, לכתוב ספר תורה ולהפוך לחלק מקהילה תוססת.

אולי בעודנו חיים בקהילה יהודית תוססת, אנו משוכנעים כי אנו יודעים שהתורה חוברה על ידי מחבר אלוהי וכי מדובר במשהו "יותר" מאשר רק טענת אמונה.

מבט האמונה האישי שלי

לפי דעתי כפי שהיא כרגע, האמונה שהתורה היא התגלות האל היא פונקציה של נאמנות ולא של ראיות. למעשה, כשאני מנתח את הדיון הנוכחי, כאשר רבנים אומרים, "אם אתה טוען שהתורה היא טקסט מתפתח בעל מספר מחברים, אינך אורתודוקסי", הם אינם מתווכחים על הראיות בעד או נגד ההשערה. הם טוענים שהנאמנות שלהם מונעת מהם מלשקול את האפשרות. רבנים אחרים טוענים כי ניתן לטעון שהתורה היא טקסט מתפתח בעל מספר מחברים תוך שמירה על נאמנות לתורה. זו נראית בעיני שאלה של נאמנות ולא של ראיות.

טיעונים מסוימים מתמקדים בראיות, ואחרים מתמקדים בנאמנות. חלק מן ההשערות בדבר תורה מן השמים ועל התיאוריה לפיה התורה היא חיבור מתפתח וערוך זוכה לתגובה "זה לא אורתודוקסי", המאתגר את הנאמנות. רק לעיתים רחוקות ההשערות נענות בתגובה "זה אינו עולה בקנה אחד עם הראיות", דבר שהיהי עשוי לאתגר את דִיוּקן.

אם זו נראית טענה עמומה, אבקש להציע כמה אנלוגיות. חבר בארגון ליברטריאני שמחליט שהראיות תומכות בכלכלה מוסדרת ומנוהלת יותר יכול  לנהל מחלוקת בדבר דיוק הראיות שלו, אך ברור שיסולק מהארגון. חבר בארגון סוציאליסטי שמחליט שמילטון פרידמן מבין טוב יותר בכלכלה מכל אחד מהסוציאליסטים עשוי לנהל מחלוקת בדבר דיוק הראיות שלו, אך ברור שיסולק מהארגון.[1] אוהד של קבוצת בוסטון רד סוקס יכול להאמין כמעט בכל דבר, אך הוא לא יכול לתמוך בקבוצת היאנקיז במשחק נגד הרד סוקס.

אנחנו לא צריכים להתבייש בכך שהמחויבויות שלנו נולדו מנאמנות, ולא מראיות. יש לנו מחויבויות נוספות מלבד המחויבות לתורה מן השמים. חדשות על לידת תינוק בריא ממלאות אותי שמחה, למשל, אם כי אין לי שום ראיה למי הילד הזה יהפוך. אקולוגים עשויים לנמק מדוע אוכלוסיה קטנה יותר מועילה לעולם העמוס. קהלת עשוי להזהיר שאיש איננו יודע אם הילד יגדל טוב או רע. אין לי תשובה לטענות אלו, אבל יש לי נאמנות לקיום אנושי, ולידת תינוק בריא ממלאת אותי בשמחה.

נראה לי שאני זוכר שבאחד מסיפוריו, אייזיק אסימוב צופה תקופה בה לא יהיו עוד יהודים. כשקראתי לראשונה את השורה הזו, הרעיון העציב אותי, למרות שהוא מתייחס לתאריך עתידי כלשהו ביקום של מדע בדיוני. הסיבה לכך הייתה שהרגשתי אז נאמנות למפעל היהודי, נאמנות אותה אני עדיין מרגיש. אני נהנה לדעת שאיזו תזמורת, אי שם, מתכננת לנגן את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, למרות שלא אשמע את המוסיקה. אני פשוט שמח שאנשים מנגנים את זה, ושאנשים אחרים שומעים את זה. השמחה שלי נובעת מנאמנות, ולא מראיות.

כשהייתי נער וביקשתי למצוא את דרכי בעולם, הגעתי למסקנה שהתורה מן השמים. אנשים צנועים, מתוקים ונבונים רבים - ביניהם סבא וסבתא שלי והמורים הנדיבים שלימדו אותי - שיתפו אותי במחשבה זו. המחשבה היוותה חלק מתפיסת העולם היהודית שלהם, ובסופו של דבר היא חלק מזו שלי. אני בספק אם מישהו מהם העמיד בפניי היקש בלתי הפיך על מנת להוכיח את העניין.

לאור דבריי יהודי אורתודוקסי מרגיש מעורער לנוכח הראיות התומכות בתורה מתפתחת ולה מספר מחברים, לא מפני שהראיות הללו שגויות, אלא בגלל החוויה ש"את/ה כבר לא שייך לקבוצה שלנו." ועדיין, רבים מאותם אנשים מאמינים בתורה מן השמים ומרגישים שהם חלק מהקבוצה. הם לא?

הערות שוליים